חיים של אבא: סוף דבר
30/09/16 7:43
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: אימת הפריים טיים
23/09/16 6:28
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: חכו חכו ל-2050
16/09/16 8:34
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: די, עד פּוּ!
9/09/16 7:02
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: חתיכת סיפור לפני השינה
2/09/16 9:10
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
סגור

חיים של אבא: בדרך לקפריסין עוצרים בגהה

מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

נסיעת עבודה היא כנראה משך הזמן בו גברים מרגישים הכי בנוח. הם לבד, הם עובדים, עושים להם כבוד ובאותם ימים ילדים זה בעיקר משהו שקורה לאחרים. העיקר להיות שם כשזה קורה

תגיות: חיים של אבא


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


אמרתי "בוקר טוב" לנהג המונית ונסענו בדממה. בארבע ורבע לפנות בוקר כל מה שבנאדם צריך בחיים זה שקט. הנהג אפילו לא הדליק רדיו. נסענו ונסענו והשקט הזה אפילו לא נשמע לי חשוד. כשהגענו למדינת נתב"ג שאלתי את הנהג כמה עולה הנסיעה, והוא ענה לי כמעט בלחישה "מחירון". וכמה זה מחירון? "160". הבנתי למה הוא לא הכביר במילים בזמן הנסיעה. הייתי גיבור ולא בכיתי. אני בנסיעת עבודה ואני מוכן לשלם כל מחיר.

הנה, אני חושף את הסוד: גברים מוכנים לטוס 12 אלף קילומטר, לשבת בסן פרנסיסקו מול עשרה אמריקאים מעונבים ולשמוע מהם נזיפות על המאזנים העגומים של הסניף שלהם בישראל - העיקר להיות שם כשזה קורה. שם, לא פה. שם, עם רכב חברה שמסיע אותך, ארוחות בוקר במלון, ארוחות ערב עם המארחים, איזה סיור נחמד באולפני-משהו, גיחה לאירוע ספורט כלשהו, ביקור במסוף החדש של החברה באיזה מקום עוצר נשימה, ומקסימום להעביר איזו מצגת בהיבריש רצוצה בישיבת דירקטוריון. העיקר להיות שם. כי נסיעת עבודה זה כנראה משך הזמן בו גברים מרגישים הכי בנוח. הם לבד, הם עובדים, עושים להם כבוד ובאותם ימים ילדים זה בעיקר משהו שקורה לאחרים.


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


לא נשברתי ונכנסתי לטרמינל. גרמתי לעצמי להדחיק את מה שקרה שם בחוץ עם המונית, והתפנקתי עם קפה הפוך. אחרי ששמעתי את המחיר לקחתי עוד שקית סוכר, כי משהו חייב להיות מתוק בבוקר הזה. עבר בי רעד של התרגשות, הנה, גם אני השתדרגתי והפכתי לסלב של הפרולטריון, גם אני בנסיעת עבודה.

טסתי לקפריסין - המקום אליו ישראלים לעולם לא יטוסו בביזנס - כדי לסקר קורס נהיגת מרוץ. מסיכוני המקצוע. תקציר האירועים: היה מעולה. הרבה יותר כיף מלהידחק במחלקת תיירים עשר שעות כדי לפגוש בסוף את הקוריאנים מהאימייל, ואז להיכנס איתם למרתון ישיבות אינסופי שנגמר בזה שבמלחמה הבאה אתה לגמרי טובת הצפון.

אבל העניין הוא המינון. לרוב האנושות זה קורה לעיתים רחוקות, אבל יש כאלה שחיים ככה. יש את אלה שהאישה שלהם מודאגת ורוטנת ש"הם הורגים אותו עם הנסיעות האלה, הג'ט לג לא עובר לו, אני מפחדת שהוא יעשה לי תאונה על הכביש". והגבר מהנהן בשתיקה, מוסיף שהטיסה האחרונה לניו יורק גמרה לו את הגב ונשבר לו כבר מהעבודה הזאת. כן, בטח. יש לי כמה חברים שאני מסתכל עליהם היום אחרת. אני מבין למה עור הפנים שלהם חלק יותר. הנה עובדה מדעית שקבעתי אחרי הנחיתה בארץ, וקחו אם צריך גם 20 שנה כדי לנסות להפריך אותה: גברים שנוסעים פעם בחודש-חודשיים לחו"ל לצורך נסיעת עבודה חיים יותר.


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


בהתחלה הרגשתי אשמה. 07:30 בבוקר, אשתי בטח מנהלת מלחמה עם הילדים כדי להספיק להכין אותם בזמן לעוד יום לימודים, ואני יושב במטוס, מחזיר לדייל הקפריסאי את קרטון הנקטר שהגיש לי חמש דקות קודם לכן. ב-10:00 בבוקר כבר עבר לי והרגשתי טוב יותר. ב-14:00, אחרי שעשיתי מעשים מגונים בהונדה S2000 עם 240 כוחות סוס, הייתה לי תחושה פנימית חזקה שהם יסתדרו יופי בלעדיי.

רק בשמונה בערב נזכרתי שאני אבא וגם ת"פ של אשתי וסימסתי לה מה המצב בארץ, זו שרחוקה ממני כרגע 300 קילומטר ועוד אלף שנות אור. אחר כך נכנסתי למקלחת בחדר. מקלחות היו אוברייטד בעיני, עד למקלחת ההיא. עמדתי מתחת לזרם, רגוע, נינוח, המים החמים לא נגמרו פתאום באמצע, מסביב רק אדים, ופתאום הבנתי על מה כולם מדברים. היה כל כך כיף, שחזרתי על זה גם בבוקר. התרגלתי מהר לשגרת העבודה. ארוחת בוקר, נהיגה, ארוחת צהריים, נהיגה, ארוחת ערב, ליגת האלופות, שינה. שינה טובה, כמו שרק גברים בנסיעת עבודה ישנים.

וככה יום אחר יום. הראש התנקה. שלושה ימים בלי ילדים זאת מדיטציה. הסעות לחוגים? ריבים בארוחת ערב? ויכוחים על המחשב? בקשות לסדר את החדר? דרישה ללכת לישון? לא יודע. קטן על אשתי. המצפון שלי שקט. נו באמת, אני קורע פה את התחת כדי לשים אוכל על השולחן, קם כל בוקר ליום ארוך של תרגולים, מקריב את הגב התחתון על המסלול ומסכן את חיי בדהירה בין הקונוסים. הלו, אני עובד פה, לא משחק.


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


ביום האחרון הלכתי בטיילת של לרנקה. בעיצומו של הפלז'ר נגמר לי הביזנס. זהו, צריך לחזור לישראל. עברתי ליד חנות בגדים ונכנסתי. על הקולבים היו תלויות חולצות קטנות עם הדפסים צבעוניים של קפריסין, ובאותו רגע כל מה שרציתי היה לראות איך הילדים נראים כשהם לבושים בהן. ככה זה, כשאתה אבא אתה לא יכול להיגמל מזה. דחפתי לתיק גם משהו קטן לאשתי. התגעגעתי. עבודה עבודה, אבל הכי חשוב זו המשפחה.

יצאתי מהטרמינל ונכנסתי למונית. "זה מחירון, כן?", שאלתי. הנהג השיב בחיוב. נסענו. כשהגענו שאלתי כמה, והוא ענה "165". למה עוד חמישה שקלים, לא מספיק מה שמחכה לי בבית?



(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)

עוד בוואלה! גבר:


חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש שלו

מעושרים: הילד הרע של וול סטריט הצליח להרגיז את ג'ורג' קלוני

אלה ברדק מזכירה: עוד מחמאה אחת על התחת ותקבלו מכות


מדור פירסומי