חיים של אבא: סוף דבר
30/09/16 7:43
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: אימת הפריים טיים
23/09/16 6:28
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: חכו חכו ל-2050
16/09/16 8:34
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: די, עד פּוּ!
9/09/16 7:02
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: חתיכת סיפור לפני השינה
2/09/16 9:10
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
סגור

חיים של אבא: גוי של שבת

מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

בגלל התמימות והגובה, מכות של ילדים הן תמיד מתחת לחגורה. כל אב קנאי תומך בשמירת נגיעה, אבל לא להסתכל? כבר בגיל כזה? זה קצת מעליב. בכל זאת, מדובר בילדה שלי. למה ככה?

תגיות: חיים של אבא

אנחנו יורדים בסמטאות העיר העתיקה של צפת, בדרכנו לבית הכנסת אבוהב. שבת, דממה, אוויר נקי, החנויות סגורות, הסדנאות נעולות, נערים חרדים ממהרים לשיעור תורה, זמירות בחורים עולות מאחת הישיבות. אני הולך עם הגדולה, שואל אותה אם היא זוכרת למה משמשת התעלה הקטנה במרכז הסמטה. בינתיים מולנו באים שני ילדים, בני שש בערך, כיפות לראשיהם. "אל תסתכל על הילדה", אומר השמאלי לימני, "למה?", שואל הימני, "אתה לא זוכר שאמרו לנו שאסור להסתכל על ילדות? אל תסתכל". נוסעים יקרים, תודה שבחרתם לטוס איתנו אל המאה ה-17, מזג האוויר ביעד מעונן, השעה המקומית היא 14:30, שתהיה לכם שהות נעימה.

בגלל התמימות והגובה, מכות של ילדים הן תמיד מתחת לחגורה. כל אב קנאי בהתהוות תומך בשמירת נגיעה, אבל לא להסתכל? למה? כבר בגיל כזה? זה קצת מעליב, בכל זאת, מדובר בילדה שלי, אחת משתי יצירות המופת של חיי, אז למה ככה. רציתי להגיד לשמאלי שאם הזהיר את חברו סימן שהסתכל בעצמו על הבת שלי ועבר על האיסור, אבל זה לא היה הזמן והמקום להתחיל לצלול לנבכי המשפט העברי.

אני בספק אם הילדים עצמם ידעו למה אסור להם להסתכל על ילדות, זה הרי בלתי אפשרי. יש אחיות, יש בנות דודות, יש שכנות. יכול להיות שהתכוונו לילדות חילוניות בלבד. והם, כדי לדעת על מה לא להסתכל, צריכים הרי להסתכל סביב טוב טוב, וזה קצת מכשיל. אמנם שבת, והסמטאות דלילות, בטח מילדות בנות תשע, אבל מה יעשו ביום חול כשפתאום יצוצו מולם תלמידים ותלמידות מבית ספר חילוני שבאו לטיול שנתי בעיר? ונניח שיחמקו לאחת החנויות כדי להימנע מלהסתכל, מה עושים עם שובל הבושם שמשאירות אחריהן הנערות המתבגרות? 70 פנים לתורה, אבל לפיתויי החיים הרבה יותר. כנראה שלהיות ילד בן שש בצפת זאת אחת מצורות החיים המאתגרות על הפלנטה.


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


הניסיון הכושל של הילדים להימנע מלהסתכל על בתי החזיר אותנו שעתיים אחורה, לאותה אישה שפגשנו בחניון סמוך לעיר העתיקה. לפני שפרקה את שני ילדיה החילוניים למהדרין מהמכונית, היא שאלה אותנו אם מכאן מגיעים לבית המאירי, ושמחה שענינו לה, כי כמה דקות קודם, כששאלה את אחד העוברים והשבים ברחוב איפה המוזיאון, הוא ענה לה שהוא לא משיב לשאלות בשבת, שזו קצת סתירה כי הוא בכל זאת ענה לה משהו, גם אם לא סיפק את התשובה לה קיוותה. כמה דקות אחר כך פגשנו את החברים וילדיהם עמם טיילנו, והם סיפרו לנו שבדרך למפגש איתנו במצודה שבעיר, צעקו לעברם "שאבעס".

העיר נראתה לילדים שונה מכל מה שהכירו, ואני הפכתי לדובר היישוב היהודי בצפת, כשהגדולה התחילה לחקור אותי למה אסור להם להסתכל עליה, למה הכוונה "לבוש צנוע" ולמה מפרידים בין בנים לבנות. הסברתי לה שאני מנסה לגונן עליה מפני קליפים של ריהאנה, אבל ההורים של השמאלי והימני מנסים לגונן יותר, ושאי אפשר למנוע יצרים, אבל אפשר לנסות לשלוט בהם, וזה בסדר, רק שהכול עניין של מידה ובארץ שלנו יש הרבה אנשים והרבה מידות. עם השנים גם היא תגלה שילדים, מכל דת, צבע ומין, הם כלי ריק שמבוגרים, מכל דת, צבע ומין, שופכים לתוכו את כל הפחדים, האמונות, הדעות, הטעויות, העקרונות, ההשקפות, הפגמים, החסרונות והחולשות שלהם. ואז אותם מבוגרים מנסים לגונן על הילדים בפני העולם הזה שהם יצרו בעצמם, באין ספור דרכים יצירתיות.


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


אחר כך היא שאלה אותי למה הילדים החרדים שעוברים מולנו מתסכלים עליה ועל אחיה בצורה מוזרה, ורציתי להשיב לה שהם לא רגילים לראות ילד בן ארבע וחצי עם מקל ביד המנהל קרבות דמיוניים בסמטאות ודואג לכך שכל העיר תשמע את זה, וגם ילדה בז'קט ג'ינס זה לא משהו שמסתובב פה על בסיס קבוע בשבתות, אבל במקום זה הייתי הכי דידקטי ורב-תרבותי. הסברתי לה שככה בני אדם שונים מסתכלים זה על זה. שהשטריימלים שלהם מוזרים לה, כמו שז'קט הג'ינס שלה מוזר להם, שהשבת שלהם היא לא השבת שלנו, ומשם גלשתי לאיש באמונתו יחיה, גם אם הוא מאמין שללבוש מעיל שחור ארוך וכבד ב-30 מעלות חום זה הכי תרי"ג שיש.

על הדרך ניסיתי למנף את השקט והאיפוק שהקרינו ילדי החרדים שעברו מולנו כדי להראות לה כמה זה נעים ושפוי לפעמים לחיות בצד השני של סקאלת הדציבלים, וזה עוד בלי שבכלל נגענו ב"כבד את אביך ואת אימך", לא, לא בתפוצ'יפס. אז אם ידעת שאנחנו באים לכאן והם ככה, למה לא התלבשנו אחרת, היא שאלה. השבתי לה שאני מכבד כל מקום אליו אני מגיע, אבל שלא אשנה את עצמי ואורחות חיי, וכמו שאני מכבד אותם ומקבל אותם עליהם לקבל אותי כמו שאני. אם על זה אני לא מקבל פרס ישראל לחינוך, אז אני כבר לא יודע מה הקריטריונים שלהם.


(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)


הגענו לחלק התחתון של העיר העתיקה. המפקדת הורתה לי לטפס זריז את 500 המדרגות אל החניון שבו השארנו את האוטו ולאסוף את כולם. הילדים העדיפו לבוא איתי, למרות העלייה התלולה, וסיפקו לי 0:1 שקט ומחמיא. במהלך הטיפוס כמובן שהתחלתי לחפור על רעידות האדמה שחוותה העיר, ולא ידעתי שתיכף היא תחווה עוד אחת, כשהילד התחרט במדרגה ה-137 והחליט שהוא רוצה לחזור למטה.

אמרתי לו שכבר עברנו את נקודת האל-חזור ואין לו ברירה אלא להמשיך קדימה, אבל הוא הוכיח לי שתמיד יש ברירה כשהחל לצרוח ב-5.8 בסולם ריכטר. הגדולה הבינה מיד שהוא מפר בבוטות את קדושת השבת והקפידה להתגרות בו כי הנה יש לה הזדמנות פז לגמור לו את מיתרי הקול לכל החיים. אחוז אימה, העמסתי אותו מיד על הכתפיים, וניסיתי להשתיק אותו כשהתפעלתי בצורה מוגזמת מהפלא הארכיטקטוני העונה לשם בניין עיריית צפת. אולי גם אותו הבניין ישאיר ללא מילים, לפחות עד שנגיע לאוטו. ב-6 בסולם ריכטר אנשים התחילו להציץ מהחלונות וילדים ברחוב עמדו והסתכלו עלינו, שלושה חייזרים שבאו לביקור מארץ רחוקה. לעזאזל, זה כל כך מביך. הלו, יש פה ילדה בלונדה בז'קט ג'ינס, לא אמרו לכם שאסור להסתכל?



(צילום: ארז מיכאלי)

(צילום: ארז מיכאלי)

עוד בוואלה! גבר:


חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש שלו

פליפ פלופ: אפשר לחשוב - החלטה של חיים ומוות בפוקר

ספיריטס: הטייקון שרצה לשדר בלייב את סוף העולם כבר בן 75


מדור פירסומי