חיים של אבא: סוף דבר
30/09/16 7:43
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: אימת הפריים טיים
23/09/16 6:28
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: חכו חכו ל-2050
16/09/16 8:34
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: די, עד פּוּ!
9/09/16 7:02
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
חיים של אבא: חתיכת סיפור לפני השינה
2/09/16 9:10
מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה! NEWS
סגור

חיים של אבא: החולה המרומה

מאת: ארז מיכאלי, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

ג'ון ויין מנוזל קיים רק בקולנוע של החיים. הילדים מגיבים בהשתאות כשהם רואים איך אבא הופך מגבר חסון והחלטי לאיש דהוי וכפוף. אחרי שעה הם מבינים שתחיה וחוזרים לשגרה

תגיות: חיים של אבא


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)


התדמית קובעת את התודעה. כל נתניהו יודע את זה. לשדר כלפי חוץ שאנחנו בשיאנו, ולקוות שהחוץ יאמין. אף יועץ תקשורת לא היה מייעץ לי להגיע למצב שבו אני עומד מול הילדים במכנסיים קצרים וגרביים, שפתיים יבשות וסדוקות, אף אדום, עיניים אדומות אפילו יותר, גליל נייר טואלט ביד, ובקול צרוד ושבור, שנקטע בשיעולים עתירי ליחה, דורש מהם קצת שששקקקט ררבאאאק!

הרבה פעמים אנחנו, האבות, מסגלים לעצמנו מניירות של ג'ון ויין כדי לטשטש את הפגיעוּת שלנו, ולגרום לילדים להבין שבעיירה הזאת יש חוקים ואנחנו השריף שקובע אותם. בדרך כלל זה עובד בעזרת קול רועם או מבט מזרה אימה, לפעמים אנחנו אפילו מידרדרים לשליפת עונש מהמותן ומסיתים אליו את הוויכוח. אבל יש מצבים בהם אנחנו פגיעים וחסרי אונים, ואני לא מדבר על כניסה עם ילדים לקניון אחרי ביקור בכספומט, כי זה מצב שבו השליטה לכאורה עדיין בידינו. אני מדבר על המצב הזה שבו אנחנו חצי-חולים.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)


מצד אחד אין לך חום, הגרון לא כואב, הראש עדיין משתמש ב-10 אחוזים מהמוח כדי לשמור עליך אינטליגנטי, ככה שאף רופא לא יסכן את הקריירה שלו ויכריז עליך כמוכה שפעת. מצד שני, אתה לא נושם כי כל הצנרת באף-אוזן-גרון סתומה, לא ישן כי אי אפשר לנשום, ומתקשה לתפקד כי ככה זה כשלא ישנים ולא נושמים.

יש איזה מיתוס נשי כזה שאומר שגברים חולים הם בלתי נסבלים, כי בנוסף לכל פריצת דיסק, שפעת או שחפת, הם גם לוקים בדרמטיזציה ורחמים עצמיים והופכים את החיים לפרק בספר של פרויד, כשהם דורשים מהאישה להתחפש לאימא שלהם, או לפחות לאחות רחמנייה, מבקשים ממנה להכין להם מרק צח ולמדוד חום, ומבלים את הבקרים על הספה בפיג'מה מול פרקים של חשבון פשוט ד' עם דני מוג'ה ב-VOD. בזוי.

אבל יש גרועים מהם. מדובר בגברים מהסוג הניאנדרטלי, שמסכימים לקחת אקמול רק כשיש סכנת חיים ברורה ומיידית ומוכנים ללכת לרופא רק בתנאי שיקבע את מותם. כן, אני מהסוג הזה, הסוג הנורא ביותר שיש. מהסיבה הפשוטה - אנחנו כופים על הסביבה חיים בלתי נסבלים עם בן-אדם שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט אבל עם זאת ימלאו בכל רגע נתון אחר כל דרישותיו הבלתי הגיוניות. לשמור על דממה בבית, נניח. אנחנו הגברים שמשחקים אותה גברים וממשיכים בשגרה כאילו אנחנו לא חולים, אבל לא מוכנים שהסביבה תמשיך בשגרה כי אנחנו, אה, לא בריאים ב-100%, וזה ממש מפריע עכשיו, אז מפסיק עם זה, ברור?! כן, אנחנו הופכים את כולם לשבויים שלנו.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)


ג'ון ויין מנוזל זה משהו שקיים רק בקולנוע של החיים. אז בהתחלה, כשההצטננות מתגברת, הילדים מגיבים בהשתאות כשהם רואים איך אבא שלהם הופך בתוך שעות מגבר חסון עם קול בריטון החלטי ובלורית מתנפנפת, לאיש דהוי, מהורהר וכפוף עם שיער מקליש וקול סדוק. הם נראים מודאגים לפתע, מבררים מה קרה, ושואלים אם אני צריך משהו, ובלב אני מאחל לעצמי שזה יקרה גם בעוד ארבעים שנה כשהמצב הזה יהיה קבוע. אחרי עוד שעה שעוברת הם מבינים שאני אחיה, וחוזרים לשגרה.

ואז אתה באמת סובל. הילדים חגים סביבך כמו עופות דורסים, מריחים את הסוף שלך ומחכים. בדיוק עכשיו מתחשק להם להגביר את הווליום של איזה שיר ביוטיוב ולרקוד, פתאום הרעש של ריהאנה מתמזג בצרחות ובבכי של ריב מספר 258 שלהם מהבוקר, ואז דפיקה בדלת ומסתבר שחברים שלהם הגיעו, ועוצמת הדציבלים בבית הפכה כל כך גבוהה שכבר הכנתי וופלות ושתייה קרה לשוטרים שבטח תיכף ידפקו על הדלת עם צו מעצר. הממזרים שינו את הכללים, הם יורים גם בהורים. אז ביקשתי, בשארית כוחותיי ובמעט התקיפות המצוננת שנותרה בי, קצת שקט. וקיבלתי. שלוש דקות.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)


וככה זה נמשך ימים. אני אומר להם "כן" על כל דבר בתמורה לחמש דקות של שקט, והם ממשיכים לשאוב כל טיפת אנרגיה מגל העצמות ששוכב במיטה ומקנח את נשמתו לתוך נייר טואלט, למרות שהוא הרי ממש לא חולה, אלא סתם קצת מקורר. בעולם אוטופי כלל לא הייתי צריך להגיע למצב כזה. הם היו שומרים על דממה מתוך התחשבות באבא שלהם, מניחים את נעליי הבית למרגלות המיטה ודואגים לאספקה שוטפת של תה עם דבש פעם בשעה. יש תרבויות בהן זה ממש ככה, וקוראים עליהן בדרך כלל במגזיני טיולים שמפוזרים בחדרי המתנה של רופאי שיניים.

אבל זה בסדר. כהורים אנחנו כבר מזמן יודעים שילדים הם לא מלאכים, ולמרות שמדובר באנשים קטנים, תמימים וחסרי מודעות, בכל זאת מדובר באנשים קטנים לא ממש תמימים ובעלי מודעות, וגם הם מתסכלים לפעמים רק עד קצה האף שלהם, חושבים על עצמם ומחפשים את שורת הרווח. מה לעשות, גם ילדים הם בני אדם, שיהיו בריאים. אנחנו ננוח, ובכן, אתם כבר בטח יודעים איפה.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

עוד בוואלה! גבר:


חיים של אבא: ארז מיכאלי מנסה להתמודד עם העולם החדש שלו

ספיריטס: האיש שאמריקה לא יכלה לעמוד בפניו 30 שנה רצופות

אשת הכדורגלן שהיא הפרחה הבריטית האולטימטיבית

מדור פירסומי