אלינוריגבי: בוא נישאר יזיזים
20/10/13 18:41
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: This Is The End
13/10/13 17:46
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: כן, אבא שלי גנן
6/10/13 9:55
מאת: אלינוריגבי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: חופשי זה לגמרי לבד
29/09/13 6:11
מאת: אלינוריגבי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: סינגל רום
22/09/13 9:20
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
סגור

אלינוריגבי: היו שלום ותודה על השברים

מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

אז זרקו את אלינור, שוב. מעכשיו היא מתכוונת להתעלם מקיומכם, להחליף את הסקס בפיסול בנייר. כתשתם, סחטתם לה את הלב כבר. בפעם הבאה, אם תהיה כזו: רק עם מישהו להזדקן איתו



זרקו אותי. שוב. לעזאזל! איך עדיין לא מצאתי מישהו שסבבה לו עם זה שאני וכחנית, בכיינית, דיכאונית, ביקורתית, אוכלת מול המחשב, משחקת בקנדי קראש במקום לנהל שיחה, לא אוהבת לנקות, מתעצבנת ממשבי אוויר אקראיים ואוהבת להתלונן. אני לא מבינה את זה. בחיי. אני חושבת שאני ממש אחלה. אני מבשלת את הטופו שלי בין סבבה למעולה, יש לי תחומי עניין מגוונים שמאפשרים לי לדבר גם על הא וגם על דא, אני אשכרה יודעת להצחיק, להקשיב בלי להירדם ועוד כמה דברים מדהימים וחד פעמיים שבטח שכחתי כרגע. אומרים שמה שלא הורג מחשל, אבל חרף העובדה שאני כבר בת 100 בערך והלב שלי למוד חבטות - בכל פרידה מחדש אני עדיין מייבבת כמו חתלתול שלא קיבל מספיק צפיות ביוטיוב. עדיין מרגישה כמו מי שקיבלה עוגת קצפת לפרצוף, רק בלי עוגת הקצפת.

ואם אני כבר בשטף של דימויים, האגו האומלל שלי חבוט יותר משטיחון אמבטיה בקומונה היפית, וחסכו ממני את הנאום על "אגו זה לא בריא ולא חשוב מי נפרד ממי". אם לא חשוב מי יזם את הפרידה כי זה בטח הדבר הנכון ואנחנו לא טובים ביחד - למה לא עשיתי את זה קודם לעזאזל? למה בחרתי להישאר?



כשמישהו קם ומחליט לעזוב, גם אם עמוק בפנים אני יודעת שזה הדבר הנכון, התגובה האינסטינקטיבית היא: "מה? אבל למה?". ההבנה שמישהו אהוב מטיל בך ספק או מיצה את נוכחותך, מעוררת רצון מידי להתנגד, להוכיח אחרת, להעמיד אותו על טעותו ולהחזיר את השליטה העצמית לסיטואציה. אני עדיין סוחבת רגל מהפציעה הקודמת, אולי תנו קצת מנוחה? אולי תורידו את השכפ"ץ רגע? כן גברים, אני מדברת אליכם. אתם מעצבנים וזו הפעם האחרונה שאני משקיעה בכם את מרצי וזמני היקרים כל כך.

אפרופו פעם אחרונה, עוד לא התחלתי לדבר על החזרה הארורה שלי לרווקות. הידיעה המבאסת הזאת שאני אשכרה צריכה לחזור ולנסות להתעניין בגברים רנדומליים, לגשש ולחפש אחריהם, לצאת לדייטים ולשתות עוד בירה אחת יותר מדי, להיגרר לעוד סטוץ תפל. להכיר שיעמומון אחד פה, דושבג אחד שם, עוד כלומניק ששידכה לי החברה של איזו חברה ואת ההוא שנוגע יותר מדי. לבד יכול להיות נהדר, אבל היה לי מספיק מזה. הרבה יותר מדי.

אלה שאוהבים את זה כדרך חיים - תפאדל, לא נגד ולא שופטת. שיקפצו כל יום מסטוץ לסטוץ ויהיו חופשיים כמו אנטילופה ביער. לא חסרים לי חברים וחברות, עיסוקים ותחביבים ועדיין - אני זקוקה לפרטנר קבוע. לתחושה הנדירה הזאת שיש מישהו שאכפת לו ממך בערך כמו מעצמו, מישהו שגורם לך להתרגש, לצחוק מהסרעפת ולחייך מהעיניים, ולהיפך. מישהו שנמצא שם להקשיב, לספר, לחלוק, לעודד. אני אוהבת אהבה, וממש לא קל לי למצוא אחת. עם זאת, כפי שכבר ציינתי, הפעם אני לא מתכוונת לעשות זאת שוב.



אני מתכוונת להתעלם מקיומכם, להתנזר מכם ולהתרכז בעצמי בלבד. את הסקס אחליף בפיסול בעיסת נייר ומקרמה ואת סופי השבוע אעביר בכל דבר שהוא לא אתם. עייפתם אותי, כתשתם את שק הדמעות והחלומות שלי לאבקה ובגללכם הלב שלי דומה למשהו שמישהו לעס וירק. אני לא צריכה את כאב הראש הזה. להכיר את המשפחות, את החברים והחברות, להחליף מפתחות, לחלוק סודות וחוויות ואז להיפרד. זה לא מתחרז. זה לא הדבר הנכון.

אלא אם כן אמא שלך שונאת אותי, החברים שלי לא מבינים מה אתה שח, המפתחות תמיד נשכחים במנעול והחוויות המשותפות הן בכי, או במילה אחת - קטסטרופה, או אז, מותר להיפרד. מקובל עלי. ואני לא מזכירה כאן אהבה, כי אם אין אהבה אין בכלל על מה לדבר. חשבתי כבר על הכול, מהלך ההתנזרות שלי מתוכנן בקפידה: אני אאמץ חתול שעיר במיוחד, ארסס בושם גברי על המצעים, אתיז כמה טיפות על קרש האסלה ואני מסודרת.

אני לא אתחסד, גם אני ניפצתי לבבות לרסיסים בחיי, לא מעט אפילו. קמתי ועזבתי בני זוג מאוהבים, והלכתי משם בתחושת הקלה שמכאיבה ופוגעת אפילו יותר. ועדיין, נמאס לי ששוברים לי את הלב. נמאס לי מאכזבות וחלומות מרוסקים, נמאס לי שאני עושה מאמצים עילאיים רק כדי למצוא אותם בפח. זה לא הולך ונהיה יותר קל. פרידות הפכו למאורע פוסט טראומתי שמרים מעפר את כל השדים והמפלצות הכי מפחידות שלי: תחושות האשמה, הכישלון, הפספוס ההחמצה הכעס. בינתיים אני עובדת בעיקר על לקחת את זה בקלות למרות הכול. לחייך בכוח ולהתיידד גם עם המחשבות הכי מכאיבות. בפעם הבאה, אם בכלל, אם כבר, אז רק עם מי שלצדו אזדקן. הכול או כלום.


עוד בוואלה! גבר:


אלינוריגבי: הגברת הראשונה של וואלה! גבר פותחת אתכם הכול

חיים של אבא: בנות מנגה, בנים ממאדים

השאפות של חוף פולג בנתניה


מדור פירסומי