אלינוריגבי: בוא נישאר יזיזים
20/10/13 18:41
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: This Is The End
13/10/13 17:46
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: כן, אבא שלי גנן
6/10/13 9:55
מאת: אלינוריגבי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: חופשי זה לגמרי לבד
29/09/13 6:11
מאת: אלינוריגבי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: סינגל רום
22/09/13 9:20
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
סגור

אלינוריגבי: כל השדים והרוחות

מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

אלינור מפחדת מהרגע שבו נהיה נוח ליד בן הזוג, כמו להסתכל על שעון שסופר לאחור עד לפיצוץ, לקחת את הסבלנות שלו כמובנת מאליה ולתת לכל השדים להגיח. אז היא ממשיכה להילחם

תגיות: אלינוריגבי



אני מורידה את הראש, עוצמת עיניים ונושמת עמוק. אני מהדקת אגרופים עד כאב וחורקת שינים, מדמיינת חי וצלול איך אני מרסקת לאבק את העכבר של המחשב ואז מנפצת את המסך באגרוף מדמם. בדרך כלל, זהו שלב הריסון העצמי שלי, השלב שמגיע אחרי שאני פולטת כמה קללות עסיסיות ומיוסרות במיוחד. אם אני לבד זה גם יכול להגיע לכדי צרחות. אחרי שבעיני רוחי אני מנפצת בזעם כל מה שבהישג ידי ואחרי שאני מרגישה שהשיניים שלי עומדות להיסדק מעוצמת הכעס, אני מתחילה להירגע, לאט לאט. נושמת ונושפת, חוזרת לעולם הזר הזה שנקרא פרופורציות. זה לא קורה רק בגלל שהמחשב מחליט ברוב חוצפתו להאט או לא לציית. זה יכול לקרות גם כי אנשים הלכו לאט מדי לפניי ברחוב או עשו משהו שנראה לי מרגיז. זה יכול לקרות בכל רגע נתון, מכל דבר קטן וחסר משמעות. לא פשוט.

ובכן, אני לא בחורה פשוטה, לא קלה. ולא קל לחיות ככה. לא לי ולא לסובבים אותי, אבל בעיקר לא לי. זו בהחלט בעיה מבאסת ואני מנסה לפתור אותה כבר שנים. לוקחת כדורים שאמורים לעשות שיפוצים במוח, עוברת טיפולים שמבקשים יפה מהמוח לעשות שיפוצים בעצמו, עושה הרבה עבודה עצמית. בינינו, זה כנראה גנים שקיבלתי מאבא וגנים זה חרא דביק שלא מרפה בקלות.



דבר אחד שאני יכולה לומר לזכות עצמי, זה שלפחות בקרבת אנשים הצלחתי לסגל יכולת מסוימת למתן את התגובות המוגזמות שלי. בואו רק נגיד, שהיו פעמים שכשגיליתי שהשותפות שלי דווקא כן בבית, והן שמעו את מסכות הקללות הרמות ורעשי הניפוץ, זה היה די מביך לפגוש אותן בדרך למקלחת. למדתי שזה לא משהו שאנשים מקבלים בשוויון נפש.

הם נלחצים, נבהלים והם גם לא מבינים לגמרי מה קורה ולמה פרצה מלחמת עולם שלישית ברדיוס שלי, שכולל רק אותי. עם זאת, כשנהיה לי נוח מדי ליד אנשים מסוימים כמו משפחה, חברים קרובים או בן זוג ונוצרת קרבה, אני מרשה לעצמי. נותנת דרור למפלצת הזעם והיא מרימה את ראשה ומנפנפת ברעמת הנחשים שלראשה כמו הייתה דרקון שמישהו היה מספיק תמים כדי לשחרר מהמערה.

בעצם עזבו, דרקון זה חמוד. לפחות חמוד יותר מהעצבים שלי. שלא לדבר על הדיכאונות. לא פשוטה כבר אמרתי? החבר הקודם שלי לא עמד בזה, ואני מבינה אותו. גם אני הייתי בורחת. תמיד הייתי מוצאת משהו שראוי להיות מדוכאת בעבורו. הפנים שלי יכלו לגעת ברצפה מרוב שהיו נפולים לפעמים. הייתי יכולה להשבית שמחות גדולות ורגע אחרי זה להתנהג כאילו הכל בסדר.



אני לא לגמרי משוגעת, פשוט נלחמת. כשהרגשתי שהעצב שלי אוכל כל פינה טובה עמלתי קשות בתוך תוכי להכניס את דיסק הניקוי ולהתחיל מחדש, ללחוץ פליי לעטות פרצוף שמח. בעצם, לא רק לעטות, להרגיש. לרצות באמת שיהיה בסדר, שהאדם שלידי לא ייפול לתהום שלי יחד איתי בזמן שהוא אוחז בידי ומנסה למשוך אותי החוצה. רציתי להצליח לעלות למעלה והרבה פעמים זה עבד. טיפסתי החוצה וניערתי את האבק מהכתפיים. אז אני לא סתם רגע בוכה רגע צוחקת. אני נלחמת, כל הזמן.

ככל שאני מתבגרת, נדמה לי שזה קצת משתפר. אולי זה משום שאני מכירה הרבה אנשים חדשים כל הזמן ואני לא רוצה להפחיד אותם ישר על ההתחלה. למדתי שלא מקבלים יותר מדי הזדמנויות עם אנשים אז גידלתי בעציץ קטן ורעוע סבלנות שאני מנסה שלא לשכוח להשקות. אני לומדת להקשיב יותר ולהתפרץ פחות, לומדת להבליג ולשתוק, לומדת לקבל ביקורת (בקושי רב), לומדת שהחיים לא פוסעים תמיד בדרך שאני מתווה עבורם, לומדת לזכור שיש דברים מרגיזים ונוראיים יותר מאינטרנט איטי (בעצם לא בטוח) ולומדת גם לצחוק מטוקבקים מרושעים (תלוי במצב הרוח).

אבל אני עדיין מפחדת. מפחדת מהרגע הזה שבו נהיה לי נוח בקרבת עם אנשים. במיוחד בקרבת בן הזוג. כמו להסתכל על שעון שסופר לאחור, עד לפיצוץ. מפחדת לקחת את הסבלנות והאהבה שלו כמובנות מאליהן ולתת למפלצת להרים את רעמת נחשיה. לתת לכל השיגעונות, הדיכאונות והשדים להגיח. אם יש דבר אחד שקצת מעודד ומרגיע אותי, זה שלא כולם נבהלים בקלות ושיש לי בן זוג וחברים שגם יודעים איך זה מרגיש להיות קצת "דפוק". איך זה להתמודד עם מלחמות עצמיות יום יומיות. אנשים שיש בהם יכולת להכיל, להבין, לקבל, להתמודד ביחד. כך או כך, אני יודעת שאין לי יותר מדי ברירה אלא להמשיך להילחם, ולנסות לשבור כמה שפחות דברים בדרך.


עוד בוואלה! גבר:


אלינוריגבי: את המפגש הראשון עם ההורים שלו, היא הביאה על עצמה

חיים של אבא: כשהאישה העדינה שלך הופכת לצ'אק נוריס

שחקניות הפורנו הכי לוהטות בעולם - חלק ג'


מדור פירסומי