אלינוריגבי: בוא נישאר יזיזים
20/10/13 18:41
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: This Is The End
13/10/13 17:46
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: כן, אבא שלי גנן
6/10/13 9:55
מאת: אלינוריגבי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: חופשי זה לגמרי לבד
29/09/13 6:11
מאת: אלינוריגבי, מערכת וואלה!
אלינוריגבי: סינגל רום
22/09/13 9:20
מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
סגור

אלינוריגבי: מראה שעל הקיר, מי הכי צמיגית בעיר?

מאת: כתבה וצילמה: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

בני הזוג של אלינור נאלצו להיכנע לשטיפת המוח שלה, עד שהפסיקו לראות אישה סקסית וכרעו תחת הדימוי העצמי שלה. היא לא שכנעה אותם שהיא שמנה, אלא שהיא לא אוהבת את עצמה

תגיות: אלינוריגבי



"איזה גוף מדהים יש לך" הוא מלטף ואומר, אבל הדבר היחיד שמסתובב לי בראש בלופ, מבלי למצוא את היציאה, זה: "אוי לא, רק לא שם, רק שלא ייגע בצמיגים". יש הקוראים לזה "ידיות אהבה", אני קוראת לזה "נשנשתי קצת יותר מידי ולא הזזתי את התחת מספיק". לא, אני לא קוראת לעצמי שמנה, אבל אני תמיד מרגישה לא רזה מספיק. יכולים להחמיא לי על המראה מבוקר עד ערב וזה לא יעזור, העיניים שלי בוחרות לראות מה שהמוח שלי מחליט עבורן. והמוח שלי, ובכן, אינו הפלפל הכי חריף בשדה כשמדובר בדימוי עצמי.

דימוי עצמי פגום הוא סוגיה לעוסה ומוכרת שמעסיקה הרבה אנשים, לא רק נשים. הרבה יותר קשה לטפח אהבה עצמית כשרזון רווח כערך מקודש כמעט. לא תורמת העובדה שמדי יום נוספים לשוק עוד כמה מוצרים מפתים, בעלי טעם ממכר וארוזים יפה - שכל קשר בינם לבין הגוף שלנו מקרי בהחלט. בכל פעם שאני נתקלת בפרסומת בה אישה דקיקה מפרסמת מוצר שביס בודד ממנו מוסיף 5 קילו לירכיים – אני לא יכולה שלא להתעסק בדיסוננס הזה של שפע, מול ה"דרישה" התמידית לרזון. עם זאת, ככל שאני מתבגרת, אני מגלה שרוב הגברים דווקא אוהבים נשים, ולא שלדים. לא שזה משנה, כאמור, גברים (וגם נשים) יכולים להחמיא לי על גופי פעם בדקה עד סוף החיים ואני עדיין אשאר עם העיניים שלי, שרואות אותי לגמרי מעוות.



הבעיה התחילה בערך כשהייתי בת 10. בגיל ההתבגרות, ספגה המראה בחדרי קללות עסיסיות, האשמות חמורות והטחת עלבונות קשים. היום, בגיל 30, אני הרבה יותר רכה עם עצמי. לצערי אני קצת רכה מידי גם באזור הישבן, אבל יודעת להיות סבלנית אליו הרבה יותר מאשר בעבר. הטעות הכי חמורה, הייתה להוציא החוצה את מה שחשבתי על עצמי. להגיד בקול רם כמה שמנה אני חושבת שאני, לשקוע בדיכאונות ולכעוס על עצמי בפומבי ללא הרף.

כן, זה קרה גם בתוך מערכות היחסים שהיו לי. בני זוג שסברו כי אני כליל השלמות, נאלצו לבסוף להאמין לטענות ששטחתי בפניהם כל העת. למעשה, שטפתי את מוחם והדבקתי אותם במחלת העיניים הארורה שלי. הם הפסיקו לראות את האישה הסקסית שהם ראו בי בתחילה, והחלו לכרוע תחת כובדן המעייף של התלונות הבלתי פוסקות וחוסר האהבה שלי לעצמי. שכנעתי אותם בצדקתי. למען הדיוק, לא שכנעתי אותם בזה שאני שמנה, שכנעתי אותם בזה שאני לא אוהבת את עצמי. וכי מי יאהב אותי אם לא אוהב את עצמי? נכון. אף אחד. לא לאורך זמן, בכל אופן, ואין דבר סקסי פחות מאדם שאינו אוהב את עצמו.



אני מתלבטת מה יותר קשה עד בלתי אפשרי - ליישם את לקחי העבר וללמוד לאהוב את עצמי, או לרדת חמישה קילו. בינתיים, זה מרגיש אפשרי בערך כמו לרקוד סטפס על הירח תוך כדי סיבוב צלחת על האצבע, אז אני מנסה להתמקד בלעשות שלום עם עצמי. מנסה להסתכל על התפיחות החורגות, ללטף אותן ולצעוק לתוך המראה: אח! כמה שהסופגנייה הזאת סקסית, מאדר פאקרס. טייק דאט! טוב, לא בדיוק במילים האלה. גם לא ממש מלטפת, יותר אוחזת בלפיתת אנקונדה, בשאיפה שהיא רעבה לקצת משמנים.

המלחמה העצמית הזו בלתי פוסקת, אבל אני משתדלת בכל זאת לשים אותה בצד כשצריך. וכשאני אומרת "כשצריך", אני מתכוונת לסיטואציות בהן בחור אוהב את הגוף שלי, כמו שהוא. רוצה לגעת בו, כמו שהוא. אני עדיין כושלת בלשוני יותר מידי פעמים, ונותנת למוח הפגום שלי לשחרר הערות מיותרות על היקף הקימורים שלי. אני תוהה אם אי פעם אוכל להירפא, אם השריטה העמוקה הזו תוכל להגליד. העניין הוא שאצלי, אידיאל היופי המעוות לא נובע רק מבחורות כחושות בפרסומות. זה עמוק הרבה יותר מזה.

יש משהו ברזון שמתקשר אצלי מיד לדמות האמנית המיוסרת שאוכל זה הדבר האחרון שמעניין אותה. היא עסוקה מידי בליצור ולכתוב ולצייר ולשיר ולנגן ולאהוב ולסבול וליהנות ולעשן ולשתות ולהיות מגניבה- אין לה זמן לאכול. היא קשוחה מידי בשביל תוספת של ספגטי ומתמלאת אחרי שלושה ביסים. אין סיכוי שתמצאו אותה כמוני, מנענעת ישבן בכיסא ומרקדת בעת הארוחה כי טעים לי, לעזאזל.


עוד בוואלה! גבר:


אלינוריגבי: אפשר להישאר חברים טובים לנצח אחרי שנפרדתם?

יפות יותר: האתלטיות הכי לוהטות בעולם

פליפ פלופ: ההפסד הכי כואב בתולדות הפוקר


מדור פירסומי