עשה ו...מה אתה חושב שאתה עושה?!
30/03/14 18:22
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
איפה הכסף?
16/03/14 20:53
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
פוק הוא לא יותר מנפיחה
9/03/14 18:28
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
מסלול קרבי: נהיגת מרוצים בקפריסין
6/03/14 16:09
מאת: ארז מיכאלי, קפריסין, מערכת וואלה!
אפלטון זה אח חורג
2/03/14 21:13
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
סגור

למי קראת שמנה?!

מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

נכנעתי, בגדתי בעקרונות שלי כי בחור שהכרתי שניה וחצי לא היה מרוצה משלושה קילו חורפיים שנוספו לי. במחי כוסברה פתרתי את הבעיה. עכשיו אני "מושלמת". עד להערה הדבילית של האידיוט הבא. אני לא מאשימה אתכם. רק את עצמי


נינט טייב (צילום: רפי דלויה)

נינט טייב (צילום: רפי דלויה)


במסגרת ההחלטה הלא מוכרזת שלי לשבור את שיאי הטמטום של עצמי בטרם אגיע לגיל 30, ניזונתי בשבועות האחרונים מתפריט מאוזן וסביר של כלום ברוטב שום דבר. חוץ מצורך עז לנבוח על אנשים ברחוב, ניתן לומר שהצום הסתיים בשלום. הכל בגלל אותו דייט ארור. אין לי מושג למה הסכמתי, אבל תוך חצי שעת שיחה הייתי לחלוטין בקטע שלו. לא יכולתי שלא להרגיש שמשהו לא כשורה. כשראיתי שהוא לא יוצר קשר, אזרתי אומץ ועשיתי זאת בעצמי. הוא השיב לי במייל, כמה מתחמק ונוח, שאני בחורה מדהימה. באמת באמת מדהימה. ויפה. הוא כתב את המילה יפה לפחות חמש פעמים. ואז ידעתי שתגיע הפצצה. "את פשוט 2-3 קילו יותר ממה שצריך", הוא ענה בחן, "לא רוצה למרוח אותך בכל מיני סיבות, לי זה מפריע, אבל אני בטוח שאת אחלה". אז עכשיו אני פחות חמש קילו פחות ממה שצריך, ואני שונאת כל יצור חי שנושם וטוב לו.

מצד אחד- הגיע לי. ביקשתי כנות. מצד שני, נשבעתי, עם יד על הלב, במחלקה להפרעות אכילה, לפני עשר שנים, שאני עם זה סיימתי. עם הרעב, עם הצום, ההקאות. עם הצורך הכפייתי במחמאות. עם הרצון הדבילי להיות מושלמת, ולא בשביל עצמי, אלא בדרך כלל, עצוב להודות, בשביל גבר, או בגד, או השד יודע מה. אני נשבעתי, ועשר שנים לא הייתי שם. עשיתי דיאטות הוגנות, ספורט ותו לא. ידעתי שאני לא הבחורה הכי רזה בסביבה וחייתי עם זה. לא תמיד בנועם, אבל באופן סביר. ואז הגיע השמוק, וכל המערכת השתבשה. אני לא מקיאה יותר, אבל ללא ספק התמכרתי מחדש לתחושת הרעב. ועכשיו אני עוצרת. לא כי רזיתי, והנה, מותר לי, כי זה דפוק לחלוטין. אני מסתובבת כועסת על כל העולם ואחותו מאז, ואין לי מושג למה.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)


בני הזוג שלי מעולם לא היו אחידים במשקל גופם. היו לי גבעולים מתנודדים ברוח השרבית אך גם עגלגלים למכביר. זה מעולם לא הפריע לי יותר מידי, לא הייתה לי שום כוונה, מצדי, להפוך לראש המחלקה לעידוד האנורקסיה בישראל. אבל לכם? זה בהחלט הפריע, גדולים וקטנים כאחד. פשוט אף פעם לא הייתי מהשדופות האלה. יש לי ציצים לתפארת מדינת ישראל. יש לי ירכיים. ואני אוהבת שוקולד, מה לעשות. לומדים לחיות עם זה ככה, פחות אבל עוד כואב. והכאב מגיע בעיר הזו, אל תדאגו לו. אני מתה לדעת איפה נמצאים כל אותם הבחורים האלה, שנשים טוענות ש"אוהבים שיש מה לתפוס". ברצינות, איפה הם? שיבואו, בירה עליי.

אני חושבת שהם פשוט לא קיימים. לא אצלי, לא אצל החברות שלי, לא על פי הצווים החברתיים המטורללים בהם אנו חיים. ואתם? מה אכפת לכם? זוללים כמו בהמות שדה. חלקכם הולכים למכון, השאר נותרים עם הכרס פלוס השערות, והכל טוב. כי גם ככה, תמצאו מישהי שתאהב אתכם. כי אתם לא חיים את מסכת הייסורים המפרכת של לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים. בכל מקום אני שומעת רפרנסים שמאששים את טענתי. יושבת בקפה השכונתי לעבוד ושומעת מהשולחן ליד פלונית מספרת לאלמונית שהוא לא אוהב שהיא אוכלת הרבה. לפני שהאוזניים שלי מאדימות, אני נזכרת איך חוויתי זאת על בשרי. איך החבר האחרון שלי אמר בחצי עלבון וחצי ניסיון להצחיק את החבר'ה, כשאכלתי חתיכת כנאפה עלובה, ש"מחר היא תגיד שהיא בדיאטה". איך בן הזוג שהיה לפניו הודה שהיה לו יותר כיף להביא איתו מישהי שדופה, כאילו בכלל ביקשתי אי פעם את אישורו. וזה שלפניו? העיר לי כי לקחתי עם השניצל אורז ולא סרט ירוק. הרשימה עוד כל כך ארוכה, מסיפורי זוועות ששמעתי מחברות, או קראתי בעיתונים ועד לפסיכולוגית שלי, שבתקופה היותר מלאה ורווקה שלי הסתכלה לי בעיניים ואמרה: "תראי, גברים אוהבים רזות. ככה זה היה וככה זה יישאר".

תעשו פעם ניסוי. קחו ידידה טובה, שימו אותו במרכז תל אביב עם לאפה נוטפת טחינה, ותורו לה לאכול. כשגברים עושים את זה קבל עם ועדה - שום דבר. כשזו אישה? צקצוקי לשון גברית. קריאות "בתיאבון כפרה" מכל עבר, AkA "תפסיקי לטחון יא דאבה". אתם לא באמת רוצים שנאכל בתיאבון. זה לא ליידי לייק. כשאני מנסה להפנות את הטענות הללו לגברים סביבי, לצורך כתיבת שורות אלו, להפתעתי, הם לא ממש מנסים להכחיש. "זה אפילו לא הרצון ברזון כמו הרצון בפאסון", מסביר לי אחד מהם. "אישה רזה היא בעלת שליטה עצמית, ויש משהו יפה וחזק בסגפנות הזו". אני נשבעת בהן צדק, שזה ציטוט מדויק ואמיתי. מה שלכם מותר לנו אסור. אתם מערבבים בין אכילה לגרגרנות, בין הנאה לחזירות.


מארינה מקסימיליאן בלומין (צילום: ניר פקין)

מארינה מקסימיליאן בלומין (צילום: ניר פקין)


תראו את נינט, את מארינה מקסימיליאן. הראשונה היא בעלת המייק אובר המדובר ביותר בתולדות המדינה. השנייה, אישה שמיתגה את עצמה כאחת שלא אכפת לה מה אומרים עליה, וכשזה לא ממש עבד, נכנעה לתכתיב וניצחה בענק. ולא שמפריע לי שהשתיים האלו רזות מאוד כעת. אני מפרגנת. אלא שההצגה הקלוקלת הזו בדמות כותרות כמו "החיים החדשים של מארינה" מעוררת בי חלחלה. אי אפשר להשחיל מילה על המוזיקה של השתיים בלי התעקשות מפורטת על התהליך שהפך אותן לבובות מיניאטוריות. ובעודן מתראיינות על נפלאות החוקנים והסלק, אני שואלת את עצמי למה, ואין לי ממש תשובה. אולי יש לי בעצם, אבל אני ממש לא רוצה לשמוע אותה.

גם אני נכנעתי. בגדתי בעקרונות שלי כי בחור שהכרתי שניה וחצי לא היה מרוצה משלושה קילוגרמים חורפיים שנוספו לי, וכעת אינם עוד. במחי כוסברה פתרתי את הבעיה. עכשיו אני "מושלמת". עד להערה הדבילית של האידיוט הבא. אני לא מאשימה אתכם. רק את עצמי. כשמשדרים לצד השני שאת פתוחה לכל הערה, טענה, ומשאלת לב, אין סיבה שהוא לא יעז ויגיד. אני יודעת שלא אשנה אתכם. אני רוצה שתתעסקו פחות בי ויותר בלהסיר את יער הכתפיים שצומח לכם פתאום בגיל 30, אבל מה הטעם.

אז מילא, תעדיפו רזות. אני לא אנצח במלחמה הזו מולכם ומול תעשיית האופנה. אני רוצה לנצח במלחמה הזו מולי, אבל נכשלת כבר שנים. אם בכל זאת הייתי יכולה לקוות לאיזשהו שינוי פורמלי בכרוניקה המתישה הזו, הוא השינוי שיגרום לכם להעריך את האישה שלצידכם. שתתבגרו כבר, ותלמדו לקבל אותנו, האנטי בר רפאליות, נשים אמיתיות שמסתובבות שם בחוץ ורוצות לפעמים ליהנות מפאי תפוחים איכותי, כי גם לנו מגיע. ריבונו של עולם, צאו לנו כבר מהצלחת.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

עוד בוואלה! גבר:


אלה ברדק שואלת איפה הכסף: אז מי משלם על מי לעזאזל?

אשת הכדורגלן הלוהטת שנפלה לקט פייט מהגיהנום על הגבר שלה

פליפ פלופ: הפה הגדול של הפוקר מכה שנית ולוקח קופת ענק


מדור פירסומי