עשה ו...מה אתה חושב שאתה עושה?!
30/03/14 18:22
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
למי קראת שמנה?!
23/03/14 16:43
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
איפה הכסף?
16/03/14 20:53
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
פוק הוא לא יותר מנפיחה
9/03/14 18:28
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
מסלול קרבי: נהיגת מרוצים בקפריסין
6/03/14 16:09
מאת: ארז מיכאלי, קפריסין, מערכת וואלה!
סגור

אלה ברדק: פרזנטציה למוח מלוכלך

מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

"יש הערות"? שאלתי בסיום. מישהו זרק "אחלה מרפסת", ואז זה הכה בי. העברתי הרצאה שלמה בחדר מלא גברים כשהכפתור שלי פתוח לרווחה. הם התרכזו רק בדבר אחד, שניים ליתר דיוק. הציצים שלי

תגיות: אלה ברדק


(צילום: ShutterStock)

(צילום: ShutterStock)


בחודש האחרון בפרט, ובשנה האחרונה לחיי, לגמרי יכולתי לזכות בפרס העובדת המצטיינת. אין אדם שעבד איתי ולא יודה בכך, בחדרי חדרים. מגיעה למשרד עם שחר, לפני כולם, יוצאת אחרונה ומכבה מאחורי את האורות. מגישה הכל לפני הזמן, לא מצייצת, לא מתלוננת. מחמאות? העלאה? תשכחו מזה. אני בכל זאת עובדת תחת בוסים גברים. עבדתי בתאגידים מספיק גדולים במהלך העשור האחרון, לרוב עם בוסים גברים, אבל גם עם בוסיות. להלן ההבדל על פי ברדק, כפי שטרחתי לאמוד על פי ניסיוני האישי וזה של קולגות, חברות טובות.

ההשערה הרווחת היא שנשים בעלות עמדות בכירות הן כלבות. ברוב המקרים, צר לי לומר, זה נכון, הן קשוחות, הן לעיתים גם קרות. ומצד שני, הן עובדות בדיוק מופתי. אין דבר כזה שעות נוספות בחינם, אין דבר כזה לא לאשר חופשה כשבאמת מגיע, אין הנחות, אבל גם אין הפרת זכויות. בוסיות ידעו לצ'פר אותי כשהגיע לי, ובחיי, הגיע לי, לא דחפו את אפן לחיי האישיים, לא שפטו את הסגנון בו בחרתי או הרגישו צורך להתבדח על חשבוני. כשעשיתי טעות, הן נתנו לי בראש חזק, בצדק, אבל נשארו ממוקדות מטרה, לא שאלו אותי אם אני במחזור. הן לא ערבבו לתוך הנזיפה אי אילו טיעונים מגוחכים שכל מטרתם היא, איך לומר זאת בכנות, להעליב אותי. להזכיר לי שאני אישה קטנה. לפגוע בי. לגרום לי לבכות.

לפרזנטציה שהייתה לי השבוע התכוננתי כבר שבועות, מצגת מופתית, אם יורשה לי לשם שינוי להחמיא לעצמי, רעיונות מגניבים, והכל, כמעט חודש לפני הזמן. הטעות שלי, ביום ההצגה, הייתה שהחלטתי להתחפש למשהו שאני לא: חולצה מכופתרת, חצאית הדוקה, ליפסטיק, נעלי עקב שסחבתי מאימא בשל ההתנגדות ארוכת השנים שלי לנעול אך ורק נעליים שטוחות. גמדה הייתי וגמדה אשאר, כולכם יכולים לקפוץ לי. אבל באותו בוקר, רציתי להיות נסיכה. למקרה שתהיתם, בסוף, כמו תמיד, יצאתי צפרדע.


(צילום: ShutterStock)

(צילום: ShutterStock)


לעולם לא אצליח לתאר במילים את התחושה האיומה שבלעמוד מול חדר מלא גברים, ולנאום. חבורת דגי פיראנה, זה מה שאתם. חורקים שיניים חדות, משחרים לטרף. משהו במבטים העוינים הללו רק נתן לי עוד דרייב. דיברתי ודיברתי והרגשתי שאני גיבורה גדולה. "יש הערות"? שאלתי בסיום, חיוך של ניצחון נסוך על פניי. קולות גיחוך שהושמעו גם במהלך הפרזנטציה התגברו פתאום. דממה. מישהו זרק "אחלה מרפסת", ואז זה הכה בי. נרדמתי בשמירה. העברתי הרצאה שלמה בחדר מלא גברים כשהכפתור שלי פתוח לרווחה. אני דיברתי על מגמות שינוי בטראפיק ועל הפוטנציאל השיווקי בשנה הבאה, הם התרכזו רק בדבר אחד. שניים ליתר דיוק. הציצים שלי. וכן, יש הרבה במה להתרכז במקרה שלי. תודה לכם, גנים.

אם יש משהו שלמדתי מהתקרית הזו היא שאין דבר כזה ידידות בין גבר לאישה. ישבו בחדר הזה מספיק קולגות, גברים שהחשבתי כידידים קרובים שלי. במקום לגשת וללחוש על אוזני שהכפתור שלי פתוח, שניה לפני שאני ממשיכה להביך את עצמי, הם העדיפו לראות אותי נופלת. ואפשר לחשוב איזה מראה מופלא נגלה לעיניהם כבר, כן? רבע שד ומעט מהחזיה שלי. הרי לא ראיתם שד בחזייה בחיים שלכם, אסופה של מאוננים כפייתיים.

כל העבודה שלי ירדה לטמיון בגלל שדיים. כולם זוכרים רק אותם מהמצגת המפוארת. כמה ימים אחר כך הם כבר העבירו ביניהם תמונות של שיר אלמליח והפטמה. הם לעגו לה, התענגו על כל רגע של הפאשלה. לי זה פשוט כאב. וכאב לי, כי נשים כמוני, וכמו שיר אלמליח הורגלו על ידי תעשיית בידור ופרסום מיזוגנית, לחשוב שכדי שישמעו מה יש לנו להגיד, עלינו לחנוט עצמנו במלבושים בלתי אפשריים. על זה שכולנו צריכות להתנצל מידי יום ביומו, כי אנחנו לא בר רפאלי. על זה שיוצאת לנו קצת בטן, שיש לנו ירכיים, רחמנא לצלן, שחזיות פוש אפ זה מכאיב ומיותר ואני רוצה לראות אישה אחת אומרת שהיא מרגישה בזה נוח.

"למה לא אמרת לי משהו?", נבחתי על בחור מהמשרד שלי שנכח בחדר הארור ההוא, עת נתקלתי בו שעה אחר כך בקפה שמתחת למשרד. הוא הסתכל בחצי גיחוך והודה "נו אלה, זה היה בצחוק. את יפה, יש לך ציצים יפים, זה היה מצחיק. כלום לא קרה". אבל מבחינתי הכל קרה, ולא הייתי מרוצה מכך שהבדיחה היא שוב, על חשבוני.


(צילום: ShutterStock)

(צילום: ShutterStock)


אז ניגבתי את העיניים והתפרצתי לחדר של אחד הבוסים הראשיים. פוץ אגואיסט ומתנשא שמשוכנע שהשמש זורחת מישבנו הענוג. "אני רוצה לקבל הערות על המצגת שלי". דרשתי. הוא חייך חיוך יהיר. "את הולכת לבכות אלה?" הוא שאל בזחיחות. "לא", שיקרתי, "עבדתי קשה ואני רוצה לדעת. אני גם רוצה לדעת למה לא משלמים לי על שעות נוספות. אני רוצה לדעת למה לא קיבלתי העלאה בשכר שמגיעה לי מזמן. למה שללתם לי חופשה בספטמבר. למה כשנוח לכם אני עובדת כמו גבר אבל כשפחות אתם טורחים להזכיר לי כמה אני אישה". גם המיני מונולוג האמוציונאלי שלי לא עבד. הוא גרר אחריו מונולוג על זה שאני לחוצה. שאני משתדלת יותר מידי. שהמצגת הייתה טובה ואין לו מה להעיר. שבסוף אני אתמוטט (תודה על הדאגה באמת, לא ראיתי אותה מגיעה כשהשדיים שלי התפרצו לכל עבר), והוא שאל אם אני הורמונאלית, כי אתם פשוט מתים על זה הרי, ואז גרס שאולי בעוד חצי שנה נדון בהעלאת שכר. "תנוחי אלה. תמצאי לך איזה מישהו. תעשי ילדים. אה, את לא רוצה ילדים. טוב, את תתבגרי, תעבור לך התל אביביות הזו".

אז כן, יצאתי משם ושוב נתתי למין הגברי לנצח אותי, בכיתי. למחרת לא הגעתי למשרד, שיחשבו שאני "הורמונאלית". לא אכפת לי. אם נגזר עליי לשחק עם ילדים קטנים, הרי שאוטומטית אין לי בעיה להפוך לכזו בעצמי. יכולתי לענות לו, שהרחם שלי הוא לא העסק שלו, שהבחירה שלי לא להביא ילדים לא קשורה לא לאיכויותיי כעובדת, ולא לעיר תל אביב. אבל מה הטעם. מבחינתו אני הקלישאה המושלמת של הרווקה עם החתול. שעובדת קשה וסותמת את הפה. שאפשר לנצל אותה. כי היא רגישה. כי היא אישה. הנה, אמרתי את זה, תקראו לזה הכללה - לגבר זה לא היה קורה. נקודה.

אני יודעת להחליף גלגל. להחליף נורות. להרכיב לבד ארונות מאיקאה. אני חרוצה, ואני עובדת קשה, ולא משלמים לי על זה מספיק, מעניין למה. לא ביקשתי הנחות מעולם, גם לא ברגעים הכי נמוכים בחיי. גם לא כשכל הגברים במשרד שלי חשפו שהם מרוויחים הרבה יותר ממני. אבל את הפרזנטציה הארורה ההיא אני לא יכולה לשכוח. ככה זה, כשרק גברים מקבלים את ההזדמנות לשלוט בתעשייה הזו. זו טעות אם תשאלו אותי, אבל אף אחד מעולם לא שאל אותי, או הקשיב למה שיש לי לומר. רק בהה לי בשדיים כאחרון החזירים, והרגיש עם עצמו פשוט נהדר.


(צילום: ShutterStock)

(צילום: ShutterStock)

עוד בוואלה! גבר:


בראבו גברים, הצלחתם להרוס לאלה ברדק את החיים

המלאכיות הלוהטות של ויקטוריה סיקרט - חלק 2

בלי במבה ובלי וקוקה קולה - למי קראת שמן?


מדור פירסומי