עשה ו...מה אתה חושב שאתה עושה?!
30/03/14 18:22
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
למי קראת שמנה?!
23/03/14 16:43
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
איפה הכסף?
16/03/14 20:53
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
פוק הוא לא יותר מנפיחה
9/03/14 18:28
מאת: אלה ברדק, מערכת וואלה!
מסלול קרבי: נהיגת מרוצים בקפריסין
6/03/14 16:09
מאת: ארז מיכאלי, קפריסין, מערכת וואלה!
סגור

אלינוריגבי: פרגמנטים של לב שבור

מאת: אלינור שריקי, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

תכירו את אלינוריגבי ותגידו לה גם מזל טוב - יש לה טור חדש בוואלה! גבר. כאן היא תפתח את חדרי הלב שלה (יש לה 12 כאלה) על קרבות החפירות הנצחיים בינה לבין הגברים בחייה

תגיות: אלינוריגבי


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)


אני זוכרת שפעם כתבתי: "יש כובד בלתי ניתן לנשיאה, בידיעה שהלב שלך פועם עבור מישהו שזה מכבר חדלת בעבורו. יש משהו אף קשה יותר בידיעה, שגם את כבר מזמן שכחת מישהו שליבו פעם בעבורך". לצד הקטע הזה פרסמתי ברחבי הרשת עוד רבים, כולם עוסקים בעיסה הכתושה הידועה כמה שנשאר מהלב שלי אחרי הפרידה האחרונה. שפכתי את קרביי בפני כל המעוניין לקרוא. בכיתי את עצמי על המקלדת, בלי פילטרים.

תקראו לי אקסהיביציוניסטית, צומי או סתם פאתטית אבל אני הרגשתי, איכשהו, שאין לי באמת ברירה. אני חייבת להקיא את זה החוצה. זה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהאישיות האינטרנטית שלי, למשך תקופה די ארוכה. הצורך לנתח את העסק המטפטף הזה (ע"ע העיסה הכתושה) בפומבי ולתת לכל מאן דבעי את האפשרות להתערב, לייעץ, לנתח ולחזק. הצורך לאחוז בציפורניים שבורות את השרידים של מה שנגמר. שנאתי את עצמי ולא התביישתי לכתוב על זה ועל איך שזה חיבל בשיקול הדעת שלי. אותו שיקול דעת שגם צייץ בשמי בטוויטר דברים שלא בטוח שהיו צריכים להצטייץ. אבל כאמור, הייתי נטולת פילטרים כתמונה מוצלחת של שמיים ורדרדים מזיהום אוויר באינסטגרם.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)


ניסיתי להבין תוך כדי כתיבה, מה בפרידה הזו גרם לי לתעב את עצמי כל כך- מעבר לסיבה הברורה שכשמישהו שאת אוהבת מאוד (יותר מאת עצמך, כי את עצמך, מסתבר, את ממילא לא ממש אוהבת) קם ועוזב. כמו אומר לך- נוכחותך מוצתה, עייפתי. הבנתי שכל הפגמים, קטנים כגדולים, שהפריעו לי בעצמי עוד קודם, הפכו לשדים נוראיים שנשאו בגאון את האשמה לפרידה. השדים שלי יצאו מכל פרופורציה אפשרית, תוך שהם בועטים אותי אל "כיכר העיר" לסשן פומבי של הלקאה עצמית. גוערים בי על כסיסת הציפורניים, נגעלים מזה שלא שטפתי מספיק את הכלים, נוזפים בי על שהתלוננתי יותר מידי, ישנתי יותר מידי, הייתי מדוכאת יותר מידי והייתי כלום יותר מידי. ואני? לא התנגדתי. הרכנתי ראש תחת השוט הצורב ואמרתי אמן. לא הבנתי שבשביל הטנגו הגמלוני הזה צריך שניים- שניים שפשוט לא רוקדים הכי טוב ביחד. אבל יודעים לרקוד נהדר לבד, או עם פרטנר אחר.

מאז הפרידה עברו שנה, חמישה חודשים ו19 יום, אבל מי סופרת. את השדים האלה אני הופכת לשירים. אני מתחילה עם בנים בפייסבוק כאילו מחר סוגרים את האינטרנט ויוצאת לדייטים כאילו אין בעולם קומדיות רומנטיות וקונטיינרים של גלידה. אני כבר לא מתייפחת (כמעט) מפרסומות לליידי ספיד סטיק. אני כבר לא חושבת (כמעט) על לחטט בפצע הזה, שאפשר לקרוא לו גם "הפרופילים האינטרנטיים" שלו. אני כבר לא מרטיבה את המקלדת עם קיתונות עצב וכאב והלקאה עצמית ודמעות חמות.

הלב הקטן והטיפש שלי משתקם בצעדים של נמלה חיגרת, אבל זה עדיף מנמלה מתה- והייתי גם שם. כבר ראיתי אור לבן בוהק, ואז הבנתי שזה לא בשבילי. אני עוד לא שם. יש בי עוד הרבה צבעים וגם השחור לא בהכרח רע. אפילו מרזה.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)


זה מצחיק, כולם אומרים שהזמן מרפא הכל, שהלב הוא השריר הכי גמיש, שככל שנשבר לך הלב יותר פעמים- ככה הכאב הולך ופוחת, שמניסיון ומטעויות לומדים, ושאת העוגה אי אפשר לאכול ולהשאיר שלמה. חוץ מעניין העוגה- הכל בולשיט, בחיי.

אני יודעת את זה כי אחרי שאוכלים את כל העוגה הדבר היחיד שנהיה יותר שלם זה התחת. ושגם אם יעברו חמישה נצחים שלמים, יש טראומות שמשאירות צלקת עיקשת. והלב, כמה גמיש- ככה יודע להישבר, וחזק. בחודשים האחרונים אני מפתיעה את עצמי כל יום מחדש. מרשה לאנשים לאהוב אותי ולפעמים מרשה את זה אפילו לעצמי. במקום להתווכח ולהקטין, אני אומרת תודה כשמחמיאים. במקום לבכות לכרית אני מסניפה את שאריות הבושם הגברי שנותר עליה מיום קודם. במקום להחזיק בציפורניים, אני לאט לאט משחררת.


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

עוד בוואלה! גבר:


ג'ולפיות: היהודיות הלא ישראליות הכי לוהטות

השאפות ממסיבות הרחוב של פורים בתל אביב

ראש ממשלת הפוקר הישראלי מדבר אליכם


מדור פירסומי